יש ציטוט ידוע של לב טולסטוי (מסתבר שאפילו קראו לו בשם – 'עקרון אנה קארנינה') "כל המשפחות המאושרות דומות. המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה." אולי זה נכון ואולי לא. מה שבטוח, חוויית האושר האישי וחווית האומללות האישית של בני אותן משפחות דומות בהחלט.
חשבתי על זה לאחרונה כשהצטרפנו למעגל המשפחות שיש להן בנים אי-שם סביב עזה בסד"כ של 'צוק איתן'. רציונלית, ברור לגמרי שיש יותר סיכוי לחייל שלי להיפגע בתאונת דרכים מאשר במבצע, ואני לא מסתובב מודאג כל יום כשהחייל שלי בנסיעות. גם אחיו המילואימניק מסתכן כנראה יותר בכל פעם שהוא נוסע על אופניו החשמליים בתל-אביב מאשר בתוך הטנק שלו. אבל אפילו לאדם מאוד רצונלי כמוני העובדה הזו תורמת רק מעט להרגעת החששות. וכך, למרות שאני ישן בלילה ולא כוסס ציפורניים, קל לי מאוד להזדהות עם יותר ממיליון ישראלים שעבורם לדאגה יש פנים ספציפיות ואהובות.
אני רוצה להציע לכם ללמוד להשתמש בזה.
כשאתם כותבים עבור אנשים אחרים, זכרו תמיד את המשפט "הכי אישי הוא הכי כללי". אולי אתם דואגים בגלל דברים אחרים מאשר האיש לידכם. אולי הדאגה הזו מתבטאת אחרת בחיים שלכם, אולי בעוצמה אחרת ובמנגנונים אחרים, אבל ברגש הבסיסי אין הבדל ביניכם. זה נכון לדאגה, זה נכון לאומללות, זה נכון להתלהבות, לאושר, ולכל רגש אחר.
אידיאולוגיה, פוליטיקה ומציאות החיים יכולות להעמיד חומה של חוסר הבנה בינינו לבין תושבי עזה או ניו-יורק. אבל אפילו בן-שבט פרימיטיבי באמזונס יוכל להבין ללא כל קושי את החששות והפחדים של הורה שילדו נמצא בסכנה. איך הורה כזה יגיב עשוי להשתנות מתרבות לתרבות. איך הוא ירגיש – דומה בכל מקום.
המשמעות של העובדה הזו היא שאתם יכולים להיעזר בעולם הרגשי שלכם כדי להבין ולהזדהות עם העולם הרגשי של הקהל שלכם. כשאתם רוצים לכתוב בדרך שתיגע בהם, היכנסו לתוך העולם הרגשי שלכם והשתמשו בו כדי לכוון אתכם. ככל שתעמיקו לתוך האישי שלכם, כך התוצאה תהיה כללית יותר ותיגע ביותר אנשים.
"אינך יכול להבין את הלקוח שלך עד שתלך מייל בנעליים שלו" אמר ג'יי אברהם. רוצים לכתוב ספר טוב יותר או חומר שיווקי אפקטיבי יותר? השתמשו בעולם הרגש שלכם כדי לכוון את עצמכם "לתוך הנעליים של הקורא".
